גילוי המחלה קרה ממש במקרה. זה היה לפני שש שנים, באמצע משמרת בעבודה, כשפתאום התחיל לי התקף כאב בטן. אני לא יודעת אם זה היה בגלל עוצמת הכאב, אבל התעלפתי במקום. המנהל שלי הזמין לי אמבולנס. בבית החולים התחילו בסדרת בדיקות, שבסופה מצאו ציסטה בגודל שישה ס"מ באחת השחלות. כששאלתי מה זה ולמה זה קרה לי, הרופאים העלו השערות אבל אף אחד לא נתן לי תשובה ברורה. שלחו אותי הביתה עם הנחייה להמשיך במעקב, וכך עשיתי. המשכתי לסבול מכאבים יום-יומיים שהקשו עליי לעבוד ולתפקד. חודשיים לאחר מכן, כשהציסטה המשיכה לגדול, הרופא אליו הגעתי אמר שכדאי להוציא אותה.

​

נכנסתי לניתוח, ולאחריו קיבלתי את הבשורה: יש לי אנדומטריוזיס. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המחלה הזו. הניתוח הוביל לשיפור משמעותי באיכות החיים שלי: הכאבים פחתו משמעותית ויכולתי לחיות שוב. חזרתי לעבוד, לבלות, לחייך. במקביל, התחלתי בטיפול בגלולות נגד היריון, שעזרו גם הם.

 

לצערי, ככל שהזמן עבר, התקפי הכאב והבחילות חזרו, והחלו להופיע יותר ויותר, ובעוצמה גדולה יותר. בעידוד בן הזוג שלי, שראה את הסבל שאני חווה, פניתי שוב לבירור רפואי, קיבלתי המלצה חמה על ד"ר עידו סירוטה וקבעתי אליו תור. בפגישה איתו קיבלתי המון מידע על המחלה, ובעיקר הרגשתי שאני לא לבד, ושהכל יהיה בסדר. לאחר בדיקה, ד"ר סירוטה המליץ לי על ניתוח. האמת היא שחששתי מאוד לעבור ניתוח נוסף. לא היה לי רצון לעבור שוב את כל הסבל הזה. למזלי, בן הזוג שלי תמך בי לאורך כל הדרך, הוא רצה שארגיש טוב ועודד אותי לשקול את האפשרות לניתוח בחיוב.

 

בפברואר האחרון נכנסתי לניתוח שני, ואחריו שוב הרגשתי הטבה משמעותית. אני יודעת שהמחלה תמשיך ללוות אותי וכנראה גם הכאב, אבל אני לא נותנת לה לפגוע בי. אני גיליתי את המחלה במקרה, אחרי שנים שאף אחד לא ידע לומר ממה אני סובלת.

דווקא בגלל זה, קיבלתי החלטה לספר למשפחה ולחברים על המחלה, ולשתף במה שעובר עליי. גם בעבודה יודעים שיש לי ימים טובים וימים שבהם אני זקוקה למנוחה בבית ומתחשבים בי.

​

בזכות ד"ר סירוטה הצטרפתי לקבוצת פייסבוק של נשים עם אנדומטריוזיס, וזה נתן לי המון כוח ומידע על ההתמודדות עם המחלה.

חשוב לי להעביר מסר לכל מי שמתמודדת עם המחלה: עם אבחון וטיפול נכון, אפשר להמשיך לחיות עם אנדומטריוזיס".